החלטה בתיק ב"ש 9530/07

1.         כנגד העורר הוגש לבית המשפט השלום בירושלים כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבת רכב, החזקת נכס החשוד כגנוב והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (ת"פ 2299/07).

במקביל הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. ביום 22.4.07 נענה בית המשפט לבקשה זו והורה על מעצרו של העורר.

על ההחלטה הנ"ל הוגש הערר דנן על-ידי העורר בעצמו, שביקש לא להיות מיוצג. יצוין, כי העורר הציג את טענותיו בצורה ברורה, תוך שהוא מגלה התמצאות טובה בחומר הראיות.

בעיקרו של דבר תוקף העורר את קביעת בית משפט השלום לפיה בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו. על-פי הנחייתי, התמקד הדיון בראיות הנוגעות לאישום הראשון, בו הואשם העורר בגניבת רכב, שהוא האישום החמור יותר.

2.         על-פי כתב האישום, ביום 8.4.07 בסביבות השעה 02:00 גנב העורר ביחד עם אחר רכב מסוג פיאט אונו. בית משפט השלום סקר את חומר הראיות הרלוונטי, ומצא שקיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה האמורה. בית המשפט הוסיף, כי קיימת עילת מעצר (מסוכנות), ועל כך גם לא חלקה באת כוח העורר שייצגה אותו בבית המשפט קמא.

לרקע עברו הפלילי המכביד מאוד של העורר, קיומו של מאסר מותנה בר הפעלה והעובדה שהעורר שוחרר רק בדצמבר 2006 מבית הכלא שם ריצה עונש מאסר של כ- 10 שנים, החליט בית המשפט שאין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

אכן, אם יימצא שקיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר, אין מקום לשחררו בערובה. יש, אפוא, לבחון את התשתית הראייתית שבידי המשיבה.

3.         למוקד המשטרה התקשרו שלושה מתושבי גבעת מרדכי ודיווחו על שני חשודים שנראו במקום בנסיבות מחשידות. אחד האזרחים, מרדכי ברץ, מסר שהבחין, בין היתר, באדם בעל שיער ארוך "עם ג'ל אחורה וקוקו קטן".

על השוטרים שהגיעו למקום נמנה גם קצין המשטרה קובי כהן (להלן - " קובי"), אשר החנה את רכבו בפינת הרחובות שח"ל וגולד, כשאורותיו כבויים. בשלב מסוים חלף ליד הרכב המשטרתי רכב מסוג פיאט אונו בצבע לבן שנסע לאט. קובי הבחין בשני יושבי הפיאט ממרחק של כ- 3-4 מטר (ראו הודעתו של קובי מיום 9.4.07). בתחילה לא עורר הרכב האמור את חשדו של קובי עקב נסיעתו האיטית (ראו זכ"ד שרשם קובי ביום 8.4.07 בשעה 02:15). מיד לאחר מכן שמע קובי שרכב הפיאט מאיץ (על-פי רעש המנוע) והחליט לפתוח במרדף אחריו. כאשר קובי הגיע לצומת רחוב הרצוג הבחין ברכב לבן נוסע במהירות לכיוון צומת פת. קובי נסע אחרי רכב זה (לאחר שפנה משכונת גבעת מרדכי ימינה לרחוב הרצוג), בסברו כי הוא הרכב בו הבחין קודם לכן, ואז שמע ברשת הקשר שרכב הפיאט נמצא בתוך שכונת גבעת מרדכי, ברחוב פנקס (ליד "מדרשת עמליה").

כשהגיע קובי למקום האמור נוכח כי השוטר ניר קאקו (להלן - " ניר") עיכב במקום חשוד, אשר בהמשך התברר שהוא העורר. קובי זיהה את המעוכב כאחד מהשניים שראה קודם לכן בפיאט אונו. קובי מסר, שהוא יכול לזהות את אותו אדם "בוודאות" (הודעה מיום 9.4.07, ש' 19).

ואכן, העובדה שקובי רדף כנראה אחר הרכב הלא נכון עולה מהודעתו של ניר שניתנה ביום 9.4.07, כמו גם מדו"ח הפעולה שרשם ניר ביום 8.4.07 בשעה 02:05. ניר מוסר, כי אדם בעל חזות חרדית ניגש אליו לאחר שעיכב את העורר, אשר נראה מהלך במקום ותאם את התיאור שמסרו האזרחים שהתקשרו אל המשטרה ומסר לו, כי זה האדם שהיה ברכב הפיאט אשר פנה שמאלה לכיוון רחוב פנקס, בעוד שהניידות פנו ימינה לרחוב הרצוג לכיוון צומת פת. אותו "חרדי" נעלם מיד לאחר מכן. בהמשך למידע זה שלח ניר שוטר אשר איתר את רכב הפיאט ברחוב פנקס.

ניר עיכב את העורר בשלב בו שמע ברשת הקשר שקובי מדווח על המרדף שהוא עורך. אותה עת הבחין ניר בעורר, שתואר על ידו כגבוה, רזה "עם קוקו". תיאור זה תואם את התיאור שנמסר על-ידי האזרחים אשר דיווחו מלכתחילה למשטרה על כך ששני חשודים נראים באזור. העורר נתפס במרחק של כ- 20-30 מטר מרכב הפיאט אונו שאותר ברחוב פנקס, כשחזיתו נתונה בתוך השיחים ודלתותיו פתוחות.

4.         כשנשאל העורר על-ידי ניר למעשיו במקום (כזכור, השעה היתה בסביבות 02:00), השיב: "נשבע לך שהייתי פה עם האישה והילדים, הם התקדמו לכיוון צומת פת. אם תיסע מפה אז תראה אותם" (דו"ח הפעולה של ניר, עמ' 2, ש' 5-6). בדו"ח המעצר רשם ניר מפי העורר גירסה מעט שונה: "אני הייתי פה עם אישתי והילדים, הם הלכו לכיוון צומת פת, אתה יכול לבדוק את זה".

אותה אישה אליה התייחס העורר בדבריו היא עדנה אלון (להלן - " עדנה") שאינה אישתו, והילדים אינם ילדיו, אלא ילדיה. הכוונה למי שהעורר מגדיר כ"חברתו לחיים", אצלה התגורר העורר בימים שקדמו למעצרו.

על-פי העדות שמסרה עדנה, היא לא יצאה מביתה כל אותו ערב, עד שבשעה 04:00 נמסר לה טלפונית על מעצרו של העורר. נמצא, כי הודעה זו סותרת חזיתית את הגירסה שנמסרה על-ידי העורר ביחס לסיבת הימצאו במקום בשעת לילה מאוחרת.

5.         על יסוד התשתית הראייתית הנ"ל קבע בית משפט השלום, ובדין עשה כן, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית שבאמצעותה ניתן יהיה להוכיח את המיוחס לעורר באישום הראשון.

6.         אחת מהטענות המרכזיות שבפי העורר היא, שלהודעת עדנה, המפריכה, לכאורה, את "סיפור הכיסוי" שמסר העורר באשר לסיבת הימצאו במקום, אין ליתן משקל של ממש.

העורר מצביע על כך שקודם למסירת ההודעה, במהלך התחקור הראשוני שנערך לה, מסרה עדנה כי אכן יצאה לטייל עם העורר ועם ילדיה הקטנים, ובשלב מסוים הם  נפרדו, שכן העורר  הלך לקנות סיגריות. בענין זה נרשם מזכר על-ידי השוטר שגבה את הודעתה של עדנה, פלאח גואנמה. במזכר האמור נרשם עוד, כי לאחר שעדנה מסרה את הגירסה האמורה והחוקר העמידה על החובה לומר אמת, פנתה אליה חברתה שנכחה במקום (ההודעה נגבתה בביתה של עדנה) והטיחה בפניה שלא ראוי שתסתבך עבור העורר. בשלב זה עדנה מסרה את הגירסה הכלולה בהודעתה, לפיה כלל לא יצאה מביתה.

העורר טוען, כי עדנה שינתה את גירסתה לנוכח לחץ שהופעל עליה על-ידי החוקר, כאשר זה הציג לה מסמך שהוא דיווח לפקיד סעד והנוגע לבנה, ואשר לפיו העורר השתמש באותו בן כדי להבריח רכוש גנוב ובדירתה של עדנה נמצאה מבחנה לשימוש בסם.